פסק-דין בתיק ה"פ 863/01

1.      בפני בקשה לביטול פסק בורר ככל הנוגע לשיעור הריבית על הסכום אותו נקבע של המבקש לשלם למשיב (192.500$), כתנאי לקבלת חלקו בבעלות על בניין הרשום בחלקו (6/7) על שם המשיב ברח' חיים עוזר בירושלים.

2.      בין הצדדים מתנהלים מזה מספר שנים הליכים משפטיים, הנוגעים, בין היתר, להסכם שנעשה בין הצדדים בנוגע לרכישת זכויות על ידי המבקש בבניין השייך (6/7) למשיב ברחוב חיים עוזר בירושלים, ולהסכם נוסף שנערך בין הצדדים לפיו המשיב התחייב למכור למבקש קרקע בשכונת רמות בירושלים (להלן- הסכם רמות).

3.      הסכם רמות לא יצא אל הפועל. כתוצאה מכך הגיש המבקש תביעה נגד המשיב בה טען כי יש להכריז על הסכם רמות כבטל מחמת הפרתו על ידי המשיב, ועל זכאותו להשבה של מה ששילם למשיב במסגרת הסכם רמות - בעיקר רישומו מחדש כבעלים משותף של הבניין (ברח' חיים עוזר). הצדדים הסכימו להעביר תביעה זו לבוררות בפני כב' השופט בדימוס י.בצלאל, כשעל פי תנאי הבוררות הבורר חויב לפסוק על פי הדין המהותי.     

4.      ביום 25.1.00 פסק הבורר כי הסכם רמות אכן הופר על ידי המשיב, אך קבע כי תינתן למשיב ארכה בת חצי שנה לרישום הזכויות בקרקע שברמות על שם המבקש. במידה והזכויות לא תרשמנה כאמור גם בתום הארכה, נקבע בפסק הבורר, המבקש יהיה זכאי להשבה של מלוא התמורה ששילם עבור רכישת הקרקע שברמות, בכלל זה חלקו בבעלות על הבניין ברח' חיים עוזר, בכפוף לכך שישלם למשיב סכום של 192,250 דולר בתוספת ריבית דולרית של 10% לשנה. זו לשון פסק הבורר:

"הנתבע [המשיב- י.ע] זכאי לארכה של 6 חודשים מהיום לביצוע רישום זכויות התובע במרשם המקרקעין...באם בתוך פרק הזמן הנ"ל לא תרשם זכות התובע כנ"ל ובנוסף יוותר התובע על כל זכות בנכס שברמות, כי אז יהיה התובע זכאי תמורת תשלום הסך של 192,250 $ בתוספת ריבית דולרית של 10% לשנה מיום 16.1.97 למחצית הזכויות ב 6/7 חלקים שעל שם הנתבע בבית שברח' ח.עוזר 40 ירושלים...".   

5.      משחלפה מחצית השנה והקרקע ברמות לא נרשמה על שם המבקש, ומאידך המבקש גם לא שילם למשיב את הסכום שנקבע על ידי הבורר ובינתיים הגיש המבקש את הבקשה נשוא הליך זה לבית המשפט, חתמו הצדדים ביום 19.2.2002 על הסכם נוסף. בהסכם נוסף זה (להלן- ההסכם הנוסף) הוסכם, בין היתר, כי שני הצדדים יהיו שותפים בשש שביעיות בבניין (ברחוב חיים עוזר), וכי הכספים שכל צד חייב לרעהו יקוזזו ואם תישאר יתרה לאחר הקיזוז, יבוצעו על ידי הצד החייב תשלומי איזון. לצורך חישוב החובות, הוסכם על הצדדים, שלגבי שני החובות הקיימים, זה שהמשיב חב למבקש על פי פסק דין שניתן נגדו בת"א 11311/97 שבבית משפט השלום בירושלים (לפיו חויב המשיב לשלם למבקש סך של 600,000 ש"ח שקיבל ממנו כהלוואה לצורך רכישת קרקע אחרת בפסגת זאב, וזה שניתן בפסק הבוררות, "יחול עקרון שווה של תוספת הפרשי הצמדה וריבית" [במקום ריבית דולרית של 10% לשנה כפי שנקבע בפסק הבורר - י.ע] לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א - 1961. לפיכך, הוסיפו הצדדים וקבעו בהסכם זה, שפסק הבורר יתוקן בהסכמה באופן שתשלום הסכום הדולרי שהמבקש חייב למשיב (הסך של 192.500$ הנזכר לעיל) יתוקן כך שסכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה בלבד ופסק הבורר יאושר, כולל תיקון זה, על פי בקשה שתוגש לצורך כך לבית המשפט. תנאי מתלה לביצוע ההסכם הנוסף, נקבע באותו הסכם, הוא שהמבקש ישיג עבור המשיב הלוואה בסכום של 400,000$ באמצעותה ניתן יהיה ל"נקות" את הזכויות במקרקעין שברחוב עוזר מכל שעבוד, עיקול משכון ו/או חוב לצד ג'.

6.      בהתאם להסכם הנוסף, אישר בית משפט זה (כב' השופטת מ' מזרחי) ביום 20.2.02, על פי בקשה משותפת של הצדדים, את פסק הבוררות כפי שתוקן בנושא הריבית. 

7.      ההסכם הנוסף לא יצא אל הפועל, משום שהמבקש לא הצליח להשיג את ההלוואה בסכום של 400,000$ שהשגתה הייתה תנאי מתלה לקיומו של ההסכם. לפיכך הגיש המשיב בקשה בפני בית משפט השלום בירושלים בה הוא ביקש ליתן פסק דין המצהיר על כך שההסכם הנוסף בטל, כי המבקש לא קיים את פסק הבורר ואין לו חלק ונחלה בבנין ברחוב עוזר. בפסק דין שניתן בתביעה זו (כב' השופט א' רובין), נקבע שההסכם הנוסף אכן בטל. אולם לעניין זכויותיו של המבקש בבניין ברחוב חיים עוזר, נקבע שזה עדיין זכאי, בהתאם לפסק הבורר, לממש את זכותו לקבל חזרה את חלקו בבעלות על בניין זה ובלבד שישלם למשיב את הסכום שנקבע בפסק הבורר.

8.      בעקבות פסק הדין הנ"ל של בית משפט השלום, עתר המשיב לבית המשפט  המחוזי בבקשה להכריז על ביטול פסק הדין שניתן בתיק זה (על ידי כב' השופטת מ' מזרחי) בהסכמת הצדדים. בד בבד עתר המבקש לבית המשפט המחוזי להכריז עליו כעל בעל מחצית הזכויות בבניין שברחוב חיים עוזר הנ"ל. בפסק דין שניתן ביום 21.11.05 בשתי הבקשות הנ"ל (ע"י כב' השופט רביד) נדחתה עתירת המשיב והתקבלה עתירת המבקש. כתוצאה מפסק דין זה, נותר על כנו התיקון לפסק הבורר כפי שאושר בפסק דינה של השופטת מ' מזרחי.   

9.      המשיב ערער על פסק הדין האחרון (של כב' השופט רביד) וביום 16.7.06, התקבל הערעור, על פי המלצת בית המשפט (כב' השופטת א' חיות) בהסכמה וניתן פסק דין לפיו הערעור התקבל "ובתנאי שהבקשה שהגיש בשעתה [המבקש] בתיק ה"פ 572/99 בבית המשפט המחוזי בירושלים לתיקון פסק הבורר תוחזר על כנה ותיקבע לדיון כסדר". אין חולק על כך שבפסק דין זה נפלה טעות, שכן הבקשה לגביה נקבע כי "תוחזר על כנה ותיקבע לדיון כסדר", היא הבקשה הנוכחית (ה"פ 863/01) ולא ה"פ 572/99 (שהיא הבקשה המקורית של המבקש אשר הועברה לדיון לבוררות בפני השופט בדימוס בצלאל).

10.  המבקש, כאמור לעיל, מעוניין בביטולו של פסק הבורר בכל הנוגע לחיובו בתשלום ריבית דולרית של 10% לשנה. אולם, קודם לבירור נושא זה, על המבקש להתגבר על מכשלה שקמה עקב האחור הרב בהגשת הבקשה. זאת, משום שהבקשה לביטול פסק הבורר הוגשה על ידי המבקש ביום 31.12.01, כשנתיים לאחר מתן פסק הבורר (ביום 25.1.00). סעיף 27(א) לחוק הבוררות קובע כי בית המשפט לא ייזקק לבקשת ביטול פסק בורר שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום המצאת פסק הבורר, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. תנאי זה מקביל לתנאים לדחיית  המועדים בהוראה הכללית שבתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. כפי שנקבע בפסיקה, "הסדרים אלה מצדיקים הארכת מועד אך במקרים בהם שוכנע בית המשפט כי ישנו טעם ממשי מיוחד המצדיק את האיחור" וכי הארכת מועד להגשת בקשת הביטול יכול שתוצדק "רק מקום שקיים טעם מיוחד אמיתי ובעל עוצמה ניכרת המסביר את העיכוב שחל בנקיטת הליך על ידי בעל דין. הדברים מקבלים משנה תוקף בענייני בוררות, בהם קיים אינטרס ציבורי מובהק לסיים באופן מהיר ויעיל את הליכי הבוררות" . נדרש טעם בעל עוצמה מיוחדת להצדקת האיחור ..." (רעא 10753/05 חסן נ' בן חמו (לא פורסם) פיסקה 5 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה).

11.  בתגובתו לטענה זו של המשיב, המבקש שם יהבו על פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון מפי כב' השופטת חיות ביום 16.7.06, בו נקבע כי הבקשה לתיקון פסק בורר תוחזר על כנה לבית המשפט המחוזי ותיקבע לדיון. לטענתו, "כוונת ביהמ"ש העליון בהמלצתו לצדדים הייתה שהיא תידון לעיצומה בשאלה: האם חרג הבורר הנכבד מסמכותו כשפסק ריבית דולרית של 10% לשנה בעוד שהסמכות שהוקנתה לו היתה לפסוק לפי הדין המהותי וסדרי הדין". בטענת האיחור שמעלה המשיב, טוען ב"כ המבקש, יש משום "ניסיון לאיין את פסק הדין של כב' השופטת חיות, וכזאת לא ייעשה".

12.  אין בידי לקבל טעם זה. קביעתו של בית המשפט העליון בפסק הדין מיום 16.7.06, כי הבקשה "תוחזר על כנה ותיקבע לדיון כסדר", אינה שוללת מהמשיב את הזכות להעלות כל טענה שיש לו כנגד אותה בקשה, בכלל זה הטענה בדבר האיחור בהגשתה.

13.  לחלופין טוען המבקש שיש להאריך את המועד להגשת הבקשה. הוא מפנה בעניין זה לטענותיו שבסעיפים 6 ו - 7 לבקשתו שם הוא טען כי:

"6. במהלך התקופה ועד היום נעשו ניסיונות מצד המבקש לקיים את פסק הבורר אך לא היה שיתוף פעולה מצד המשיב. במקביל התנהלו הליכים בין הצדדים בתביעה שהוגשה ע"י המבקש כנגד המשיב בבימ"ש השלום בירושלים (ת"א 11311/97) ושהסתיימה רק לאחרונה ושעל פיה חוייב המשיב לשלם למבקש תשלומים, אשר המבקש מתכוון לקזזם כנגד תשלומים שחוייב בהם במסגרת הבוררות.

7. עוד הסתבר למבקש כי הנכס ברח' חיים עוזר משועבד לבנק לאומי בגין חובות המשיב לבנק, והמבקש פנה למשיב בבקשה לפעול להסרת השיעבוד שהוטל בגינו, ע"מ שיהיה סיפק בידי המבקש להודיע למשיב על רצונו במימוש זכותו בנכס.

בגלל כל ההליכים וההתנהלויות האמורות טרם הוגשה ע"י המבקש בקשה לתיקון פסק הבורר, ורק עתה נוצר ההכרח לעשות כן ע"מ לסלול את הדרך לפעול בדרכים נוספות העומדות לרשותו של המבקש לצורך מימוש הזכות, ומשום כך מבוקש אישור ביהמ"ש להארכת המועד לשם כך".    

בסיכומי התשובה שלו (לטענה זו) הוסיף ב"כ המבקש וטען:

"זאת ועוד: הקביעות השלובות בפסק הבורר (סעיף התוצאה בעמוד האחרון לפסק הבורר), כישלונו של הנתבע - המשיב כאן, לרשום זכויות התובע - המבקש כאן, במרשם המקרקעין "בחלקת רמות", הסכם השותפות שנחתם ביום 19.2.02 וההודעה על תיקון פסק הבוררות בהסכמה שנחתמה באותו יום והוגשה לכב' השופטת מ' מזרחי, הם כולם, וכל אחד מהם בנפרד, מהווים 'טעם מיוחד' לאיחור בהגשת הבקשה לביטול/תיקון פסק הבורר".